הפעם קיבלנו רק משחק אחד, שבו פיניקס הביסו את דנבר, אז בנוסף למסקנה על המשחק הזה ולפינה על המודחת, הפעם נעסוק גם בכמה אקס-פקטורים פוטנציאליים בפלייאוף.

1. כריס פול ברבע האחרון של משחקי פלייאוף.

כריס פול הוא לא כוכב העל של פיניקס, שזה תפקיד השמור לדווין בוקר, אבל ראינו לא אחת בפלייאוף הזה את פול לוקח על עצמו את האחריות ברבע האחרון, בין אם בסדרה נגד הלייקרס ובין אם בשני המשחקים נגד דנבר עד כה. הנטייה של פול לקחת על עצמו ברבע האחרון היא לא חריגה, ועל כן הטבלה הבאה תשווה בין ממוצעיו של פול בכל אחד מ-13 הפלייאופים בהם הוא השתתף (כולל האחד הנוכחי עד כה), ובין הממוצעים שלו ברבע האחרון של כל אחד מהם.

*אם הרבע האחרון הוא מעל הממוצע חלקי 4 הוא יודגש, ואם הוא מתחת אז הממוצע הרגיל יודגש.
*משחקים בהם כריס פול לא שיחק כלל ברבע האחרון לא ייכנסו לחישוב הממוצע של הרבע האחרון.

ניתן לראות שבכל אחת מהעונות, ללא אף יוצא מן הכלל, פול מוסר פחות אסיסטים ברבע האחרון. הסיבות לכך יכולות להיות אולי גם יותר החטאות של החברים לקבוצה, פחות דקות ברבע האחרון, בין אם בגלל דקות מנוחה או משחקים בהם לא היה צורך בשחקנים הבכירים ברגע האחרון (או שהקבוצה שלך היא זו שמפסידה ב-58 הפרש…), אבל ב-10 מתוך 13 מהמקרים פול עצמו קלע יותר ברבע האחרון, מה שמוכיח את הטענה שהוא לוקח יותר על עצמו.

המקרים החריגים מהבחינה הזאת הם 2009, במה שהייתה סדרת הפלייאוף הגרועה ביותר בקריירה של פול ואולי בתולדות ניו-אורלינס בכלל ו-2012-2013 שהמכנה המשותף של 2 השנים האלה הוא היריבות עם ממפיס, ובהחלט אפשר לטעון לזכות ההגנה של הגריזליס כאן.

מהצד השני, 2011 ו-2020 היו שני הפלייאופים היחידים בהם פול הגיע לממוצע של 7 נקודות ומעלה ברבע האחרון, בשניהם 8 ומעלה גם, כאשר ב-2011 דיוויד ווסט, הכוכב השני של ההורנטס, היה פצוע ולא שיחק בפלייאוף, ואת הקבוצה הצעירה של העונה שעברה באוקלהומה אנחנו זוכרים היטב.

2. אקס-פקטורים בפלייאוף.

יוטה – רויס אוניל. עכשיו מגיע האתגר שלו – לשמור על קוואי בצד ההגנתי ולא להיות החוליה החלשה ההתקפית של החמישייה.
פיניקס – דריו שאריץ'. מגוון את הקו הקדמי של הסאנס מבחינה התקפית ויכול אפילו קצת להתמודד עם יוקיץ' לרגעים אם אייטון יסתבך בעבירות.
דנבר – וויל בארטון. הנאגטס הסתדרו טוב גם בלעדיו עד עכשיו, אבל מדובר באחד מהשחקנים שכן אפשר לסמוך עליהם שלא ייעלמו לחלוטין בדנבר, אם הוא באמת יוכל להישאר בריא ולתת דקות.
קליפרס – ניקולאס באטום. הניסיון של קוואי שומר על גובר לא עבד, כי קוואי נכנס לבעיית עבירות, מה שמחזיר את האחריות על גובר בעיקר לבאטום בהרכבים הנמוכים משני צידי המגרש.
פילדלפיה – שייק מילטון. הוביל את הבריחה במחצית השנייה של משחק 2 ויוכל להוביל את הקליעה של הספסל אם רק יקבל מספיק דקות.
ברוקלין – ברוס בראון. החוליה החלשה של ההתקפה לכאורה וזה שיחביאו עליו שומרים חלשים. היכולת שלו לנצל אותם תהפוך את ההתקפה של ברוקלין לטובה עוד יותר בזמן שהחלק שלו בהגנה מאוד משמעותי.
מילווקי – ברין פורבס. מישהו צריך לשחרר את הנצרה שם, והוא המועמד הבכיר. הייתי מנסה אפילו את אלייז'ה ברייאנט שיודע לייצר נקודות.
אטלנטה – דנילו גלינארי. הקו הקדמי של פילי קצת חלש יותר הגנתית מהקו האחורי, וגלינארי הוא האיש שיכול לנצל את זה הכי טוב בדקות הנכונות.

3. על המודחת – וושינגטון.

וושינגטון הפתיעו עם סיומת טובה לעונה שהניבה כרטיס לפלייאוף, אבל שם המיניסקוס של אמביד סידר לוויזארדס את הניצחון היחיד בסדרה וזה נגמר די מהר ובלי הותרת חותם משמעותי, למעט סטטיסטיקות של ווסטברוק שכנראה יסיים את הפלייאוף ראשון באסיסטים בממוצע למשחק.

עכשיו עומדות בפני וושינגטון 3 אפשרויות – לנסות לחזק את הסגל באופן משמעותי על חשבון חלק מהצעירים ולנסות לבנות ליד ביל וראסל ווסטברוק קבוצה שיכולה להגיע רחוק יותר בפלייאוף, לשמור על השלד עם חיזוקים קלים ולקוות שהשיפור של הצעירים ישפר את הקבוצה במכלול, או לפרק את העסק ולבנות מחדש סביב הצעירים.

וושינגטון יכולים להשיג גבוה לא רע אם יוותרו על ברטנס, אחד מהצעירים והבחירה ה-15, וזו הדרך הטובה ביותר לנסות לחזק את הסגל לטווח הקצר. יש שמועות על התעניינות של וושינגטון בפורזינגיס או מיילס טרנר, ובהינתן בריאות זה דווקא יכול להתאים, בעיקר טרנר שעדיף בהגנה ועם חוזה נוח יותר.

האפשרות לבנות מחדש ולהעביר את ווסטברוק וביל יכולה גם להתאים לכאורה, אבל אם בטרייד על ווסטברוק הוויזארדס יצטרכו לשלם את רוב הנכסים שהם ירוויחו על ביל כבר עדיף להם להישאר במצב הנוכחי ולחכות שהחוזה של ווסטברוק יהיה קצר יותר. אני אישית נוטה לבנייה מחדש, כי קשה לי לראות קבוצה שמבוססת על ווסטברוק וביל מגיעה רחוק, אבל אולי כן שווה לנסות.